שוב בהוסטל Ahonikeak Chatle בעיירה אל צ’לטן (El Chalten)
שימו לב לתוכנית מהבוקר, אחרי שנטשתי את רעיון התצפית, אני מגיע לעיירה לפני שש בערב ותופס את האוטובוס ל- אל קלפטה. כך שאם אגיע ל- אל קלפטה לפני השעה ארבע בבוקר אוכל לתפוס את האוטובוס לפורטו נטאלס (רק אם הנסיעה לשם תהיה עשר שעות, אבל עדיף לילה שם במקום לילה כאן).רשמתי את הגלויות למשפחה ולהומו, אני ארשום גם לגוני ברגע שאקנה לו כשאלך אל תחנת האוטובוס עוד מעט. נטשתי את הרעיון לשלוח לאייל גלויה כי חצי מהגלויה (תרתי משמע) זה תמונה של המקום יפיפה שלא היית בו, רבע זה מה שאתה כותב ועוד רבע זה הכתובת והבולים. שאבתי את הרעיון מסף והוא ממש מתאים לי. גם אנכרוניסטי משהו, גם משהו כתוב ואישי וגם תמונה יפה – ממש ביצת קינדר, חבל שהיא לא מרשרשת.היום הבאתי אותה שוב ברבאק, אבל לפחות קמתי עם מצב רוח טוב. אתמול פשוט נפלתי על חרא של מצב רוח, עייפות, קור, רטיבות ובדידות הכל יחד. אתמול הסתבכתי במשך שעה מה שחתכתי היום ברבע שעה. עצם זה שחתכתי אתמול את השביל לאיזה שלוחה גרם לי להתברבר. התלבטתי קשות אם לעלות לתצפית אבל החלטתי שאין טעם אם אין לי עם מי, סתם כדי לכבוש את ההר? (הבנתי שהיא גם לא מביטה לכיוון הפיץ’ רוי כך שגם…). כמה שהיה לי מצב רוח לא היה לי כוח להתחיל להתחבר לאנשים שבטח היו חוזרים לישון במחנה עוד לילה.שילמתי את ה-14 פסו. איזו טעות של ישראלי מגושם. כשהגעתי נכנסתי כדי לפחות לברר מחיר (בחוץ היה שלט לא ברור שעליו המחיר היה 16 פסו). נכנסתי ושאלתי למחיר, כשענתה לי 14, אמרתי שאחכה לחברי ויצאתי ל”חפש” אותם. לפני שיצאתי שאלה אותי מאיפה אני (בתיווכו של גרמני עם ראסטות שאתמול פשוט זינבתי בו ובחברו בקטע האחרון של המסלול פשוט כי לא היה כבר כוח להמשיך). עניתי לה שאני ישראלי. כשיצאתי והעמסתי על כתפי את התרמיל היא יצאה והבהירה לי את עניין השטח והמשטרה. חזרתי פנימה כמו ילד טוב. המסקנות: אם אתה מתכוון להתנחל למישהו בשטח אל תגיע עד לביקתה כדי להודיע לו זאת. דבר שני אם כבר הגעת והפלת את עצמך אל תפיל גם את האחרים (החבר’ה שישבתי איתם אתמול ושבכלל לא טרחו להגיע).
היום חלמתי חלום ממש נפלא שבו אני לוקח מגש עם אוכל באיזו קפיטריה ולדיבואוני הרב מגלה שאין לי תחתונים (וגם לא מכנסיים). אני מנסה להחליק אל אחד השלוחנות לפני שישימו לב, אלא שהבחורה שהבחורה שאני מבקש ממנה לזוז נעה לכיווני. מזהים אותי ואני יושב נבוך בלי תחתונים. אני מנסה להעזר באנשים שיביאו לי תחתונים, לבסוף אני מגלה שהורדתי אותם יחד עם מעיל הגשם השחור שלי בכניסה לקפיטריה. למרות שאני לא מזהה אף אחד מהם אני מגלה שישנה קבוצה שעוזרת לי. החלק השני של החלום ממש הזוי וכולל טיפוס עם מישהו על הר כדי לחלץ מישהו על מיטה, משם אנחנו רואים תצפית ממש נפלאה, כמעט מלמעלה על הר הבית.
השאלה שלי לגבי החלק הראשון של החלום, היא האם זה אותו חלום שכה נפוץ אצל כל הנערים האמריקאים? האם הוא מעיד על התבגרות או שהוא פשוט שקע אצלי בתודעה מכל הסדרות האמריקאיות (כמו שכולם במציאות נראים לי צעירים יותר מגילם, בגלל שבסדרות האלה אנשים בני 20 ומעלה משחקים בני נוער בני 15-16?)
בוקר באתר הקמפינג
בדרך חזרה – אל קלפטה
באוטובוס של חברת Caltar ל- אל קלפטה (El Calafate)
על האוטובוס פגשתי את יוני, שהיה חובש קרבי במוד”ש, ירד את הקרטרה בטרמפים ומגיע אלינו מפרדס חנה – כרכור כך שהוא מכיר את עפרה. פגשנו אותו בציליצ’יקו או בקוייאוקי שבה ישנו מעוכים בתוך הרכב.
אני מסתכל עליו מדבר, הוא מדבר הרבה אבל מודע לכך, משחק עם השיער ומשפץ את הצמות שלי (קלעתי אותן בזמן מרתון סיום את “צילה של הרוח“). באופק אני רואה את הענן הגדול שרדף אחרי מהבוקר בולע את ההרים שמסביב לעיירה. הוא מאזין למוזיקה מהנגן שלי (אני לא סגור אם נתתי לו את הנגן שיהנה קצת ממוזיקה שהיא לא בתחום הג’יגה שיש לו או פשוט כדי שיהיה קצת שקט מכיוונו). שלוש חוויות עיקריות היו לו במהלך הטיול.
הראשונה היא חויית סמים עם אירופאים בעיירה סן מרטין (כמו סף הוא נהנה לטייל עם אירופאים ומנסה להבין איך יש להם כוח ללכת עם תרמיל ומקל בגיל 50). השנייה היא שהוזמנו לביתו של מנכ”ל הקרטרה אסטרל (יש חברה לדרך המחורבנת הזו?), שיחד עם הסמנכ”ל שלו הזמינו אותם גם לארוחת ערב. השלישית היא היא ראול מפוריטו מורינו, זה שגם לנו היה העונג להיפגש איתו. מתברר שהוא היה שוטר שקיבל כדור וגם מכה בראש מה שקצת חירפן אותו, אבל לא מנע ממנו להיות בן אדם טוב.
על הנהר קצת אחרי שיצאתי את המחנה בבוקר, הכנתי לכולם סרטון והבטחתי לרשום לכולם מיילים. אני צריך גם לברר את הכתובות, האמיתיות, של גוני וההומו כדי לשלוח להם את הגלויות. לאחר שעתיים עצרנו והסתבר שהנסיעה היא רק 4 שעות. יוני מתולנן על כך שכנראה ייאלץ לוותר על הטורסים, בגלל הכאבים שיש לו ברגליים. יש לו בעיה ידועה בקרסוליים, אבל זו עדיין פגיעה רצינית באגו שלו, לוותר ככה על הטרק. למרות שאני יודע שגם אני כמוהו, העניין נראה ממש טיפשי מהצד – הרי מה יועיל לו לטייל בכאבים רק כדי לסמן וי על הטרק? הסתבר גם, שעפרה ממש לא פייטרית כמו שהציגה את עצמה, למרות שסיפרה איך הלכה בלי בושה להשתין באמצע הטיפוס לויאריקה. הסתבר שהוא סחב אותה ביד מלמטה ובשלב מסוים לקח לה את התרמיל. אני מדהים את עצמי בתמימות שלי כל פעם מחדש, איך אני מקשיב לסיפורים של אנשים בלי טיפה של שיפוט. מאמין לכל מילה שיוצאת להם כאילו הייתה אמת לאמיתה ואין דבר שכזה בעולם סובייקטיביות.
עברנו אל מול לאמות, עצרנו כאן בדרך עם המכונית כדי לצלם אותן קופצות מעל הגדרות. כאן גם גילה ברק את השקית של חטיף הגבינה עם הריח המבחיל. משום מה שמרנו את השקית ונתנו אותה במתנה לנעמה הנרקיסיטית כנקמה על שהיא כזו (ואני תוהה אם היא באמת לא דיברה אפילו קצת טיפה קצת בצחוק?).
אין לי שמץ של מושג מה רציתי לרשום במהלך היומיים האלה, כ”כ הרבה מחשבות שרק מחכות לי שאחזיר עט ביד. עכשיו כולן נעלמו התאיידו אל תוך הלילה. רגע, הנה אחת!
על ההתבגרות, שלבשתי את הביגוד הטרמי בארץ (הורדנו אותו מהבוידעם) כדי לדעת אם הוא לא קטן עליי, הזכרתי לעצמי את פיטר פן (או את אלי בכר, בתוך אוהל 11 בבא”פ דרום. מדגמן לנו את האופנה החדשה, עזבו….). שואלים אותי, מתי תתבגר? אלא שאז אאבד את השימחה. אהיה אותו ברוקר בן 40 עם כסף אבל בלי חיים וחברה (אני לא זוכר מאיפה צצה הדמות הזאת). אבל התחלתי, אני יכול להגיד בגאווה. התחלתי ללמוד מה אני אוהב, בוחר חברים, מסתכל על הכסף בגישה קצת יותר נורמלית. מי יודע אולי בסוף, כמו שאומרות הסבתות והדודות –
אני אהיה בן אדם
loading map - please wait...
