טרק הוואיוואש (פרו)
זמן מרפא, אולי זה לא מה שהוא אמור לעשות, אבל זו תופעת לוואי נחמדה.
עכשיו, לדוג’, אני כבר יכול לספר לכם לגרום לעצמי לרשום את זה. כמה כאב לי לראות את עידו מתגופף איתה באוטובוס, במיטה בשדרה. אם העט שלי רועד והמילים מובנות זה כי לא לקחת מספיק גלולות של “זמן” ועדיין לא החלמתי לחלוטין ממאיה.
לא החלמתי, כלום לא החלים, ואני כבר לא יודע מה לחשוב. איכשהוא לראות את הבחור קם כל “בוקר” של קוסקו (12 בצהריים) מהמיטה שלה, היה לי קל יותר. אולי כי ידעתי שהיא מחכה לו והוא מחכה לה.
אולי כי הסיפור הזה (איזה סיפור? לא היה כלום, ופה מתחיל ומסתיים כל הכאב) פשוט לא מתאים לה. או שהיא בראש הקיבוצניקי שלה, אין אהבה ויאללה בוא נוריד עוד כוסית ונחגוג. בגלל זה אין לה דיבור איתי על אחר כך, על צפון אמריקה לדוג’. שם נהיה באותו זמן פחות או יותר. או שהיא תטייל שם עם אימא שלה, ולא בדיוק מתאים לה שאיזה בחור מדרום אריקה יתחיל עם סיפורי השטויות שהם עשו שם.
דמיינתי לעצמי כל כך הרבה דברים כל כך הרבה דברים. איך אני נושק לה על פיה כשאנחנו נפרדים בתחנה המרכזית בלה פאז, איך אנחנו ניפגשים בקוסקו, בטורונטו – סתם באמצע הרחוב ויוצאים לטייל. או בארץ, כשאני גורר את אחי הקטן איתי לטיול וב”מקרה” פוגש בה בכניסה לקיבוץ שלה (אחרי שבדקתי איך הוא משתלב לי במסלול הטיול).
מבולגן, לא ממוקד.
קטע של בחור מאוהב?
ואולי בדיוק מזה אני פוחד וחושש…
loading map - please wait...