19.12.2016
מלון דירות בקוייאוקי, צ’ילה
Coyhaique, Chile
אנחנו מסתלבטים לנו כאן על עפרה: “אם הרכבת נוסעת לכיוון אחד אחד איך היא חוזרת?”. זה בתגובה לעובדה שהיא צוחקת על הטימטום של הבדיחה שלי. “מלפפון – יותר ארוך או יותר ירוק?” (יותר ירוק כמובן, הוא ירוק גם לרוחב). בכל אופן אין לבדיחה של ברק כל משמעות או עומק.
אתמול סיימנו את המסלול בקרחון התלוי בשעה 19:00. את הקרחון עצמו לא הצלחנו לראות משום תצפית בגלל תנאי הראות הנוראיים.
עמדנו בפני החלטה שבבסיסה היה חישוב פשוט: לחזור 20 דק’ לבית ההארחה הקטן, הנעים והחם בפויוהואפי או להמשיך לסוע בלילה (תתעלמו לשניה מהעובדה שאין לנו אורות גבוהים), בגשם, על דרכי עפר צ’יליאניות מסריחות, למרחק של 120 ק”מ עם רכב פרטי, עמוס בחמישה אנשים על ציודם. אני מניח שהתשובה ברורה לכם כמו שהיא ברורה לי. כך הגענו לקוייאוקי בשעה שתיים בלילה, בלי שמץ של מושג איפה אנחנו ישנים או אוכלים. כבר עמדנו לפתוח אוהל על הדשא של תחנת הדלק (אממ… מעניין יש לי דה ז’וו…. לישון בתחנת דלק… אולי… עין חצבה?), אבל יותם שיכנע אותי ואת דביר לזנוח את הרעיון בזריזות. כל אחד פתח את שק השינה שלו, נכנס לתוכו וקפץ פנימה לתוך האוטו שכמונו היה עדיין רטוב מהגשם.
התעוררנו בשעה 10:00 בבוקר הפוכים לחלוטין. קבענו סדר עדיפויות: מכבסה (אני אפילו לא טרחתי להחליף בגדים, מה שגרם לעפרה לקבוע באופן ודאי כי אני אוהב לסבול. מה שדי נכון), אוכל, אינטרנט ובית הארחה. כיבסנו, אכלנו במסעדה, פירקנו הכל במחיר סביר, האינטרנט לא זז ומשם המשכנו לקנות גם לברק מעיל גשם של Doite אחרי שקנינו אחד ליוני (גיליתי כי גם זה לא שמו האמיתי, אני עדיין בחיפושים…) אלא שהם בדיוק יצאו להפסקת צהריים. אני קניתי סט יתדות נורמלי לאוהל שלי.
ארוחת הערב הייתה מפנקת ביותר: אורז עם רוטב אפונה – עגבניות – בצל, סלט ועוף מהסופר. ארוחת הערב של אתמול כללה לעומת זאת משהו בסגנון של שתי חבילות מצות, עוגה מסריחה וקורנפלקס נוטלה. זה מה שהצלחנו לארגן לאכול מאיזה מכולת עלובה על הדרך החשוכה אתמול. יוני ואני נכנסנו פנימה, ברגע שברק נכנס התחלנו להישפך מצחוק. כולנו עם חולצות קצרות בלילה גשום,נכנסים למכולת וצוחקים. מבחינת המוכר אני מניח שנראנו כמו שלישייה שבדיוק סיימה את הג’וינט שלה ומחפשת את המנצ’יס (שאלתי – לא עישנו). בדרך גם הצלחתי בכישרון רב להפיל את מפת הדרכים שלנו. טעינו בדרך, פתחתי את הדלת כדי לכוון את יותם שלום אחורה והיא כנראה נפלה. יותם מביט קדימה ושואל “תגיד איפה המפה? יש מצב שזה הדבר הזה שם על הכביש?” כן, זה הדבר הזה על הכביש.
את השביל של הקרחון התלוי שאר הבנים רצו למעלה והגיעו שעה לפני שעפרה ואני הגענו, אותו דבר גם בדרך למטה. בתצפית התחתונה דפקנו צ’יפס, אבל בעליונה התפרקנו על אפונה ולחם עם שמן זית ומלח. ויתרנו על אורז כי חשבנו שהגז במיכל לא יספיק. לגבי עפרה, לא ניראת כמו מי שאני מחפש. היא טענה שהיא אוהבת טרקים, אבל כאן מצאתי עצמי משכנע אותה להמשיך כמו את שירה בויאריקה. כשהגענו למטה לא הצלחתי לפתוח את הדלת של המכונית, כפות הידיים שלי התאבנו מקור. לקח לי להפשיר שעתיים שלוש.
המלון כאן בקוייאוקי ממש יקר, אבל עוד 2,000 כדי לישון כמו בני אדם לא כמו כלבים בהוסטל רק בגלל שרשום עליו משהו בעברית.
השתלטתי על המפה היום והבאתי את כולם לכאן (לי אין לונלי, אבל יש את של עפרה). זה גרם לי להרגיש קצת טוב אחרי שהשארתי את הספרים בברילוצ’ה והפלתי את המפה, ממש המפוזר מכפר אז”ר. הייתי מאבד את בראש אם הוא לא היה מחובר אליי. ההרגשה הייתה מתגברת, מזל שעשיתי משהו.
יותם כבר רצה לעזוב את המלון: נשארנו הוא ואני בזמן שהשאר יצאו לקניות לערב. הביאו שני מזרונים במקום מיטה שהובטחה לנו. התווכחנו עם בעלה של המנהלת שטען ש”זה מה שיש – קחו או לכו. רק עם ישראלים זה ככה…” החלק האחרון ממש הכעיס את יותם, אלא שנאלצנו לחכות עד שהם יחזרו כדי למחול על כבודנו ולהישאר. לפחות בישלנו לו על גזיות בתוך החדר למרות שנאסר עלינו. היה לנו גם תנור נפט שיכלנו לייבש עליו את הנעליים.
אחרי חיפוש בתים ראשון קפצנו לפארק לאומי ולתצפית, שניהם היו סגורים ולכן נאלצנו לחזור. מצאנו לנו עוד תצפית נחמדה אבל רק אחרי שכבר התמקמנו בה לקפה/ תה הבנו כמה קר בה וחזרנו.
loading map - please wait...
חוצים גשר בדרך לקרחון
קופאים מקור בתפצית
הקרחון התלוי ! (אולי, אי אפשר באמת לראות…)
מתעוררים אחרי ליל שינה קשה ברכב