01.08.2007
בבל,
כמו בבל בעיר הזו, מגדל שנפל ובליל שפות שמעולם לא חשבת שקיים כמוהו. ואם את חושבים שתמיד יש את האנגלית, המבטא הישראלי, הודי, בריזלאי, סיני, סרבי, ארגנטינאי או צ’כי הורס כל סיכוי להבין מה מי שמולך אומר. בבל.
אבל את המגדל לא הפיל אלוהים, אלא אנשים. כאלה שניצלו את מדיניות ההגירה של המדינה הזאת. כמו בערך מה שאני עושה עכשיו, ולכן כרגע האלוהים שלי הם שוטרי ניו יורק.
אני לא מתעסק איתם ולא מדבר איתם. ניסו להסביר לי שזו ניו יורק, יש כאן כל כך הרבה לאומים, שאף שוטר לא יטרח לבדוק אם אני מהגר בלתי חוקי. זה לא שיכנע אותי במיוחד, אני הופך את החולצה של החברה כל פעם שאני מסיים לעבוד. “אם אתה לא עובד, אף אחד לא יכול להוכיח שאתה עובד. תגיד שהיא של חבר שלך”. לא עזר.
עד הפעם הראשונה שעצר אותנו שוטר.
נסענו שתי משאיות ולמרות שהנהג השני אמר לנו שזה לא נתיב למשאיות, נכנסנו. עצר אותנו שוטר והמשאית השנייה, שעקבה אחרינו, נעצרה מלפנינו. אבל לפני שסיים לברר איתנו את העניין, ניגש השוטר לבדוק למה עצרה המשאית השנייה. הוא רשם גם לנהג השני דו”ח. הוא ירד להתעצבן עלינו “למה נסעתם דרך כאן? אמרתי לכם אסור, סתם קיבלנו רפורט, 160 דולר, עובד על ריק היום…”. רגע, שאלנו אותו, אם ידעת למה נסעת אחרינו? השוטר לא ראה בכלל לא ראה אותך, הוא לא הבין למה עצרת. הוא הסתכל עלינו ודפק חיוך, “יאללה, כולה דו”ח!”. צחקנו עליו והמשכנו לעבודה.
הנהג היה ישראלי לא חוקי, עם רישיון לא חוקי. לא הרגיע אותי שיש לו רישיון אמריקאי, שאף אחד לא יבדוק אותו מעבר לכך, כמו בארץ.
פעם אחר כך הנהג שלנו היה אמריקאי, חציל גדול ושמן. כאן גיליתי כמה הם מסודרים החבר’ה כאן, אפילו השוחד מאורגן. יש לו כרטיס של “ידיד מחלקת המשטרה” (PDF), שאתה משיג כשיש לך חבר במשטרה ואתה תורם לאגודה שלהם. חבר שלך מוציא לך כרטיס, וברגע שעוצר אותך שוטר, הוא משחרר אותך כמו שהוא רוצה שישחררו את המשפחה והחברים שלו. מישהו סיפר לי שנעצר כשהוא נוסע בלי רישיון על אופנוע בלי רישיונות ובלי ביטוח. חוש ההומור שלו לא עזר (“למה אני צריך רישיון, הוא בכל מקרה לא רשום כאופנוע?”), אבל הכרטיס של אבא של חבר שלו, שהיה מפקד תחנה, שיחרר אותי מהצרה לחלוטין. הנהג מדבר איתו, ואני יושב ונראה יפה (מה שקצת קשה, כי אני נראה כמו אדם קדמון מפרסומת של חברת ביטוח).
במקרה אחר, העמסתי דברים על משאית שחנתה בדאבל פארקינג. אני קולט ששוטר רושם לנו דו”ח. לא מספיק שזו פעם ראשונה שאני מתווכח עם שוטר, אני גם מפחד שידרוש ממני תעודה ואני גם צריך להתווכח איתו באנגלית! אני ניגש ונעמד לידו, חושב מה אני בדיוק אמור להגיד לו. הוא מרים את הראש, מוריד אותו ומיד מעלה אותו שקולט שאני מהחברה שהמשאית שייכת לה. כנראה שהוא נתקל לראשונה במקרה כזה, בלי “אנחנו כבר מסיימים” או “אנחנו מעמיסים”. כלום, עמדתי מולו ולא ידעתי מה לעשות. בסוף הוא הרגיש כנראה לא נעים ושאל אם אנחנו מסיימים. הנדתי בראשי לשלילה. “אני מצטער,” אמר והמשיך לרשום “אבל אתם לא יכולים לחנות על השדרה החמישית ככה בשעות העומס. ותשאיר את הדו”ח כדי שלא תקבלו עוד אחד”. הנהנתי וחייכתי בזמן שהוא תוקע את המעטפה הכתומה שלו מתחת למגב. את הטריק הזה כבר למדתי מזמן. אחד הפורמנים היה מסתובב עם מעטפה כתומה וריקה ומניח אותה על החלון כדי לא לקבל דו”ח. נכון שהלקוח משלם אבל זה יירד מהתשר שלנו. (אתה לומד מהר את המילה תשר כדי שהם לא יבינו מה אתה אומר).
בסוף היה לנו את הקטע עם המזרון. לחלק מהמשאיות יש מנגנון הרמה, יענו פלטה שעולה ויורדת בשביל דברים כבדים. ברגע שהיא למעלה היא מאריכה את המשאית בכמה רגל. הקטע שברישיון של המשאית רשום האורך של המשאית כשהרמפה למעלה ופתוחה. כלומר אתה יכול להעמיס על המשטח שטויות ולסוע ככה. בדרך כלל קושרים רק מזרון, אבל צריך לוודא שהוא קשור טוב, לא כמו במקרה שהוא נפל על רוכב אופנוע במנהרת לינקולן ומחץ אותו למוות. אנחנו חשבנו שיעצרו אותנו על זה, אבל לא…
זה היה סוף החודש והשוטרים פשוט חיפשו לדפוק דו”חות. בפעם הראשונה חנינו מול ברז הכיבוי – בום! פעם שנייה חנינו בדאבל פארקינג מול כיוון התנועה – בום! לפחות שיכנע אותו שירשום לנו רק אחד, על הדאבל פארקינג. ואם בגלל זה אתם חושבים שזה לא היה דווקא של סוף חודש. השומר אמר שאף פעם לא ראה מישהו מקבל כאן דו”ח על זה. סובבנו את המשאית (לא שזה שינה משהו, חוץ מלהקשות עלינו להעמיס).
התחלנו לסוע לבית השני. לא רק שקיבלנו עוד דו”ח על אותה עבודה (ועל זה כבר אי אפשר לחייב את הלקוחה), לא רק שאנחנו מאחרים, ואנחנו עוד צריכים לעבור בסטורג’ (במשרד והאיחסון), אלא שעצר אותנו שוב פעם שוטר. שלוש פעמים, באותה עבודה! על מה? על חגורת הבטיחות של שלום. רשיונות מהנהג ותעודה מזהה משלום. “את הבחור באמצע אני לא יכול לראות”, אני הייתי הבחור הזה, ואם הוא היה מבקש גם ממני תעודה, הייתי מתעלף בו ברגע.
שלום מודה שהיה בלי חגורה, והנהג, החציל השמן, שולף את הרשיונות שלו. שלום, לא מוצא שום תעודה מזהה בארנק, חוץ….
חוץ מהרישיון הישראלי, שבכל מקרה אחר הייתי חוטף לו מהיד ומתחיל לצחוק עליו (ובדרך גם חוטף מכות), אבל במקרה הזה רק הלחיץ אותי יותר. הביטוח של המשאית פג תוקף אתמול ו”אני מצטער אבל יש לי רק את הרישיון נהיגה הישראלי שלי”.
טוב, סיכום זריז. כבר קיבלנו שני דוחות, אנחנו מאחרים בטירוף, אין ביטוח, השוטר עדיין לא החליט אם לדפוק לנו איזה דוח מונפץ על המזרון שקשור לנו מאחור, והבחור שלא חגר חגורה שולף רישיון ישראלי… אני חושב לעצמי איזו סיבה טובה הייתה לי לקום היום בבוקר?
מוכנים? ההתרה – החציל שולף את כרטיס ה-PDF, ומצמיד אותו לרישיון הנהיגה שלו כך שהשוטר אפילו לא מסתכל על הרישון שלו. ומחזיר לו את הניירות עם הערה עדינה. שלום, מה שיותר הדאיג אותי….
לא רק שהשוטר לא שואל אותו שום דבר על כמה זמן הוא כאן, או אם מותר לו לעבוד, אלא שבגלל שזה רישיון ישראלי, הוא נתין זר ובכלל לא צריך לשלם את הדוח. כלומר הוא צריך אבל אי אפשר לעשות לו כלום כי הוא נתין זר.
כך שהשוטר שיחרר אותנו, למרות שכשעצר אותנו אפשר היה לחשוב שיש לנו חומר נפץ גרעיני בתא מטען, עם דוח שלא צריך לשלם.
זה רבותיי, הרגיע אותי סופית…
טוב לא סופית, אבל אני הרבה יותר שקט. למרות שלשלום הזה יש בכלל אזרחות אמריקאית, כך שהרישון הישראלי שלו הציל אותו מהדוח….
loading map - please wait...