עזבו אותכם מהימים האחרונים, כלומר מרגע שהגעתי לבואנוס איירס, אני עם עוד שבעה חבר’ה ישראלים דחוסים למכונית ומסתכלים באימה על תימרוני הקרב שמבצע הנהג הארגנטינאי שלנו. זה עוד כלום לעומת מה שהוא עשה לנו במרכז העיר והשכיח מליבנו את העובדה שאנחנו נוסעים לצניחה חופשית. רובנו כבר לא נלך לקרטינג כי הנהיגה שלו נראית מספיקה ועוד איך.
שניה, דילגתי פה על משהו רציני – צניחה חופשית! לעלות למטוס ופשוט… לקפוץ ממנו. הי, די, אני צריך להרגיע את עצמי אולי שאני מסיים את פעימות הלב שלי לכל החיים עד שנגיע לשם.
אתמול ניגשתי להיפרד מסף ואביב, לפני שאני חוזר לברילוצ’ה. אביב התעניינה והבטחתי לה לברר אם יש מקום (הליצן צנח בארץ, “אנחנו נוסעים להעביר את אחיך מחיפה” אמרו לו ההורים וחתכו באמצע לחוף הבונים). היום ביררתי, שעה לפני נעמדתי מולה ואמרתי לגברת – עוד שעה אתה צונחת, בואי (זה הסתבר כהרבה יותר, אבל האפקט הפסיכולוגי…). מרוב התרגשות היא לא שכחה לקחת כסף מ”בעלה” סף ולבוא (אם אני קורא לו “אבא” והיא קוראת לו “בעלי”, זה אומר שהרגע לקחתי האמא שלי ל צניחה חופשית). ברגע שנכנסנו לרכב, צצה עוד בחורה ושאלה אם יש מקום. בטח אמרנו לה, בואי איתנו, הולכים לקפוץ ממטוס, ויש אצלנו מקום (שם כרית על ידית ההילוכים ויאללה).
דפנה שואלת אם להוריד את החולצה ולהישאר רק עם סטרפלס ולרשום עליו “אני מקווה שזה ישאר במקום”. רובנו כבר החלטנו, הבחור מאחור עולה מחר על מטוס לארץ ורושם “אמא, הנה אני בא!” על משקל “ירושלים, הנה אני בא!” של הדגיגים. אהבתי את זה, חשבתי גם אני לשלוח להורים משהו בסגנון לפני שאני חוזר לארץ. זה מה שקורה בטרק, הולך וחושב לך עם המון המון שטויות. אני מתכנן לרשום לאימא משהו על הביטוח הרפואי, אולי “אימא, אני מקווה שהביטוח מכסה את זה”. היא התעקשה לשלם לי על הביטוח הרפואי (בסופו של דבר שיקול שלהם, לי לא יהיה כל כך הרבה כסף אם אפצע… טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה). “רק תראי שזה כולל את כל האקסטרים – ראפטינג, צניחה חופשית….” אתה לא מתכוון לקפוץ ממטוס נכון? צניחה חופשית? “לא אימא, אבל זה כבר כלול….”.
קצת פיזיקה (מה לא עושים כדי לא לחשוב על הקפיצה? על ה- צניחה חופשית עצמה?). נופלים משלוש ק”מ ופותחים מצנח בק”מ וחצי, אחרי משהו כמו 30 שניות. נוסחת הנפילה החופשית אומרת שמאיצים עשר קמ”ש כל שניה. יש מהירות גג של 200 קמ”ש בגלל החיכוך עם הרוח. ועוד נוסחה שעלתה – המרחק יהיה הזמן בשניות כפול חצי הכבידה G (5 בעברית).
את ימי ולילותי ביליתי עם שלוש קבוצות שונות. ענבר ונטלי שאיתן הגעתי מאושוואיה בטיסה וזה כבר ביקור שני שלהן בעיר. זוהר ועדי צמד בנות שאני “מכיר” מהשכונה ומהבית ספר ונחתו אתמול בעיר וביבשת בכלל. ו”המשפחה” – סף ואביב שמתגוררים בהוסטל מעבר לפינה.
אתמול היה בילוי לפרצוף בפאב תל אביבי, בעיקר כי אני וזוהר רקדנו לנו בהנאה במרכז הרחבה בלי לשים זין על אף אחד שהיה שתוי למוות יחד עם הפ”פ שלי מאחד המסלולים. הדג נחש כשאני נכנס ואני מבסוט להזיז את הגוף אומר יאללה קדימה. צעדנו לנו, אני וזוהר אל ההוסטל, כמו זוג עילגים מנסים לתאם את הנגנים שלנו שינגנו את אותו שיר באותו רגע מדויק. את עדי השארנו בפאב עם חיימון, אותו חיימון שהיה עם נוגה ב”טורוסים“, הם נפרדו כדי לפגוש אנשים אחרים (והוא ללא ספק מנסה “לפגוש” נשים אחרים).
התיישבנו לנו בהוסטל להבהיר מה עם כרטיס הנסיעה לברילוצ’ה שלי, מתי איך ואם בכלל הן תקננה לי אותו כי מחר אני הולך לקפוץ ממטוס. אה, ולא לפתוח את המצנח עד שכבר באמת יראה שמאוחר מדי. הן, כנוחתות טריות בארץ, התלבטו קשות: דרומה לאושוואיה או לברילוצ’ה ומשם דרום, ומהר כי שעון הקרנבל מתקתק לו. אחרי שהן סגרו על ברילוצ’ה, זה רק חיזק אצלי את ההחלטה לחזור ולו רק בשביל הטרק. זה נתן להן משוב חיובי ועשה אותן בטוחות שהן זורמות נכון (מה?).
היא הציעה לישון בכפית. חשבתי עליה הרבה כשטיילנו ביחד, והחלטתי שלא החלטתי וגם זו סוג של החלטה. ייתכן שהייתה זו דעתו של ההומו עליה אחרי שבמסגרת גמילת הסמים שעשה לנו (לנתן ואני) גילה שגם היא מעשנת. לא דחיתי וגם לא הסכמתי פשוט סיפרתי לה איך היו ישנים כפית במיטות במוצב (זה לא קרה יותר מפעם ונראה שהם מאוד שמחים להזדמנות הזו). טוב, נכון סירבתי בעדינות, גם בגלל שלא היה לי קונדום. לא רק עליי אלא בכלל.
עמה שטויות אנחנו מריצים לנו כאן, מחכים לטייס שצריך להגיע. רשמתי לעצמי הברקה כששאלתי את הבחור הטחון אם הוא עובד בקטיף. “איזה?” שאל. “של הכסף מהעצים”. חייך והסכים. ומכאן מתחיל הדיון אם אי פעם נוכל לצמצם את הפער שיפתח עכשיו. הרי עד כה לכל המראה הייתה נחיתה, ועכשיו אתה עושה צניחה חופשית וזו המראה בלי נחיתה…
לפני זה יצאתי עם סף, אביב ושחר הג’ינג’י למועדון הנחשב ביותר של בואנוס. לפני המסיבה פתאום הבנתי כמה אני חרמן. עד לרגע זה מעולם לא היו לי קונדומים וגם אף פעם לא קניתי. אני חשוב אם אומר את זה למישהי – זה יראה אותי כג’נטלמן שלא מבקש לזיין אותה או שמא זה פשוט יציג אותי כילד קטן שבחיים שלא לא עשה יותר מלהביא ביד (כשהאמת היא האפשרות שניה). כנראה שהחלטתי על האפשרות השניה כי החלטתי שהפעם יהיה בכיס אחד. לא מצאתי בית מרקחת אחד פתוח. יצאנו למסיבה על כוס יין וג’וינט אבל גם זה לא עזר להתגבר על המוסיקה הנוראית שהייתה. במועדון (מוזיקת בנות, היפ הופ ואלקטרונית חופרת). חזרתי להוסטל עם בחור שזיהיתי משם, את רוב ימיו וליליותיו כאן הוא בילה בלימוד ספרדית בהוסטל, אכילה במסעדה של ההוסטל וסתם רביצה במקום.
כשנחתתי, ענבר ונטלי הלכו לקנות תיק אני הלכתי לעשות לעצמי סיור תיירים בודד בעיר הזו. למחרת נסעתי עם אביב אל שכונת ריבר המפורסמת, תיקון – זה היה באותו יום, יום חמישי. למחרת ביום שישי הקצר יצאו איתי סף ואביב אל הרובע היהודי של העיר. צעדנו עד שהגענו אל קניון עצום בגודלו. אכלתי שם שווארמה שפשוט לא הייתה זה, אבל בגללה לא יכלתי להצטרף לקינוח גלידה של סף ואביב. עלינו לראות הגלגל הענק וכמו ילדים בני 12 פשוט נכנסנו אל אולם משחקי מחשב ופשוט נהנהננו להיות תיירים. הייתי מבלה יום שלם בחלק שנראה כמו יריד אמריקאי עם כל משחקי הקליעה למטרה שבסופם אתה מקבל דובי לבחורה שלך. המשכתי לטייל לבדי ברובע, “בבואנוס איירס אתה יכול למצוא הכל. כן, גם במבה”, אני לא יודע מי הנפיץ לי את זה. מצאתי כמה מוצרים ישראלים אבל בעיקר של רב שפע וכמה מסעדות כשרות.
בערב נסענו לעשות קידוש בבית חב”ד. היחיד שהייתי בו עד כה היה זה בברילוצ’ה ואין מה להשוות בין שניהם. המקום פה הוא פשוט מבצר, פשוט כי ישנם הרבה יותר יהודים פה, למרות שכמות המטיילים הייתה פחות או יותר אותה כמות כמו בברילוצ’ה.
יום שבת יצאתי לטייל עם ענבר ונטלי בשוק בריקולטה שם הצטרפו אלינו עדי וזוהר. צעדנו כראוי אחרי זה כדי לאכול בקניון. התלבטתי אם לשבת איתן ולאכול. רציתי לאכול איתן אבל זה אומר שאני אשלם יותר כדי לאכול עם חברה. סוג של לקנות חברים מבחינתי, אבל החלטתי לשבת לאכול איתן. שילמתי הרבה על ההמבורגר המזוויע שלי אבל היה שווה לשבת לאכול איתן. כאן גם שברנו את מיתוס ה”אני יכולה להבדיל בין פפסי לקולה בעיניים עצומות” של זוהר. הטענה החדשה היא שכאן הטעם שונה, מה שבאמת יכול להיות ולכן המיתוס הפך להיות “אני יכולה להבדיל בין פפסי לקולה בעיניים עצומות – בארץ”.
חזרתי להוסטל באוטובוס עם שירה וחברתה שהיו זוג בנות שענבר את נטלי בע”מ הכירו לי. אני לא זוכר מי הייתה מי, אחת הייתה קטנה וחיוורת והשניה הייתה שמנמונת עם עיניים מדהימות. הן נסעו אותו אחה”צ לברילוצ’ה. עשיתי את אמבטיית הטחורים הקבועה שלי (כל בוקר, צהריים וערב) ובערב יצאתי למסיבה המיותרת מבחינתי.
מה עוד? הקרטינג המוטרף שהיה לנו כאן שנראה לי שהזרים יותר אנדרנלין בדם שלי מאשר תעשה הקפיצה. אני ממש מבסוט על זוהר ששיכנעה אותי לצאת אל הפאב, כי אני בחור קשה לשכנוע. בפעם הקודמת שחיפשנו את המקום שהסתיים בכך שבחור מקומי הציע לקחת אותנו לפאב מקומי “רק תנו לי לעבור דרך הבית לקחת כסף”. הלכנו דרך המדרחוב שהיה שומם וחיכינו מתחת לבניין שלו חושבים אם הוא ירד לשדוד אותנו עם סכין או עם אקדח. למזלנו, או לטיפשותנו, הוא ירד ולקח אותנו לפאב מקומי. רק ספרדית בלי עברית ושם גילינו את נפלאות האלכוהול הזול של ארגנטינה למרות שלא יצא לנו לרקוד בכלל.
אתמול קמתי והחלטתי שאני נוסע לבוקה שוב. התבלבתי בין האוטובוסים, ומכיוון שהם בכלל לא הגיעו התחלתי לעקוב אחרי התחנות שלו, הלכתי עד שהגעתי למחלף שהייתי בטוח שהוא ליד בוקה. כשנכנסתי פנימה לתוך השכונה גיליתי שם שוק פשפשים. זה היה השוק של סן טלמו, לא שוק מעצבים שמבאס אותי כמו בריקולטה אלא שוק של כל השטויות שאנשים אספו במשך שנים וצברו בבית שלהם. פגשתי שם את עדי וזוהר שחיפשו נגן לכנרת במקום זה שנדפק לה. יחד עם בחור שהכירו מהצבא שסיפק את הספרדית ואיתי שסיפקתי את הידע הטכנולוגי הנדרש (MP3 היה אחרי MP2…) יצאנו למצוא אחד. כדי לחגוג את הצלחת המבצע הוכרזה ארוחה בהוואנה (קרמבו עם ריבת חלב). אמבטייה וליוויתי את הבנות לאינטרנט שיטפלו בנגן בעוד אני מטפס אל הגג של ההוסטל העאלק אירופי של סף ואביב. מעגל של ישראלים ומעט אחרים עם גיטרה ושני סיגריות שרצות בכיוונים מנוגדים.
התוכנית שלי, אחרי לבטים, חבטים וחיידקתותים (התלבטויות) התוכנית שלי היא כזו. אני ארד לברילוצ’ה (אבל רק אם לא יהיה לה ריח רע שם למטה…) בשביל טרק הנאווהל וואפי ואולי עוד אחד באל בולסון. משם אני אעלה בטרמפים למנדוזה ולאיגוואסו ואם יתמזל מזלי אגיע לפסטיגל. הייתי כמה ימם בדיכאון כי לא ידעתי לאן אני ממשיך שזה משהו מאוד חשוב אצלי “דע מאיפה באת ולאן אתה הולך…” פיזית לא בקטע דתי. אחרי שדיברתי עם עדי וזוהר לגבי התוכניות שלהן אני שאלו לגבי התוכניות שלי, הסברתי להן והרגשתי יותר טוב. אולי אני לא כל כך כי זה כבר לא המסלול הרגיל של הגל הישראלי.
ידע וזוהר הגיעו מלאות במילת הסלנג החדשה “שקר”, כל דבר הוא שקר. ארץ נהדרת צוחקת כל אורי גלר שצוחק על הדמות שלו בפרסומת למפעל הפיס. משעשע לשמוע סיכום של דברים כאלה ולא להיות שם במהלכם כשהם קורים. כל העסק של הניתוק ממש מוזר. אמא שלי אמרה לי את זה על המסחר במניות, שכשאחזור אאלץ ללמוד מחדש את השוק אבל כל כך הרבה השתנה וישתנה בזמן הארוך הזה. לפני שבוע, באושוואיה, שרנו את “יונתן שפירא” לטל כי היא בכלל לא שמעה אותו. דרור שחוזר מהטיול שלו בדרום אמריקה וכשעניין המלחמה האחרונה עלה הוא שואל “כן, תגיד לי מה זה היה באמת?”. לחזור מפילבוקס אחרי שבוע בלי רדיו ולשמוע את כל הפלוגה מזמזמת את “אני שר מהלב“, רק שבוע ואתה כבר מנותק מהמציאות. כמו שאלת סוף השבוע הגדולה שלי, מה לקרוא? לקרוא ספר (משהו קבוע וגדול יותר, בעל ערך גדול לטווח הארוך. יותר רחב ראיה) או לקרוא את כתבות סוף השבוע של העיתונים (“עממי”, קטן, מקומי, קצר טווח ואולי לא פשוט חשוב). ובהכללה אני הולך עם סף, איש העולם הגדול, או עם ברק – הפועל הפשוט והטוב?
loading map - please wait...
“אימא, הביטוח מכסה את זה?”.
קניון בבואנוס איירס
קרמבו ריבת חלב של הוואנה (Havannet)
אמבטיית פינוק
התגובה הראשונה שלי הייתה – “תחזיר אותי פנימה!!!”
בשלב מסוים התחלתי להנות מזה, אחרי שמיציתי כל קללה בכל שפה שאני מכיר