הוואוראז
כי רק פה אפשר, אי אפשר להתגעגע אל מקרוב, צריך ללכת רחוק, רחוק מעין ומלב רואים רק את הטוב. הרע שוקע, מתבטל אל תוך הטוב שגדל. אתה יודע את זה, וזה עדיין לא מפריע לך. כמו מעשן כבד שיודע שעוד כמה שנים יחלה בסרטן, אלכוהוליסט שדופק לעצמו ת’כבד אבל פשוט לא יכול, לא יכול להפסיק. מקבלים אותך איך שאתה רק מחכים שתיפול אחורה לתוכם לקלוט אותך בזרועות פתוחות.
אבל ברגע שתחזור ותשב לשולחן ארוחת ערב ביום שישי, הארוחה שאתה כך כך מתגעגע אליה. יודע שהם יוציאו אותך שוב מדעתך: אחותך שלועסת ברעש, הבלגן של לצאת, לחכות למחשב, השגרה המשעממת והכבדה.
ולגביה זה אותו סיפור, כנראה. כבר “נטשת” אותה וחזרת מאוחר אליה מאוחר יותר. אולי פשוט תשחרר אותה מהמציאות שלה? כבר סגרנו שהיא לא מתאימה לך, לא?
לא, היא כן מתאימה! אבל אתה מסרב להיפתח? נתלה על איזה ענף וחושב שיש מאחוריו כל כך הרבה משמעות. שאפשר היה לחפור שם איזה חמש עבודות דוקטורט בפסיכולוגיה וכמה כאלה בפילוסופיה. גם פרויד לא היה מצליח להגיע לקרקעית.
רק קצת, לא הרבה אני מבטיח. אני אפילו לא אבכה, רק תן לי קצת, הנה…
זה כיף. לפתוח את האלבום הקטן שאחיך נתן לך. להביט ולבכות. לקרוא את המכתב הקצר (מאוד קצר) ולחשוב איך הניווטים המסכמים של המסלול שלו בזמן שאתה מטייל בצד השני של העולם.
אין תענוג שמשתווה לכניעה לפיתוי.
loading map - please wait...