El Calapate in Chile
אני מחכה ליוני, הכביסה לצידי, השמש מספיקה לי להנות (כולי לבוש שחור, פליז ומכנס, מה שמגביר את החום למרות הרוח הקלילה). הכלבים נובחים, הם נובחים על כל דבר ובעיקר מנסים להידרס בידי מכוניות או אופנועים. אני בטוח שאני יעד מעולה לחטיפת תיק, ולמרות זאת אני יודע שאני לא אזוז מכאן. אתמול בנסיעה חשבתי לעצמי מהיכן הביטחון והרוגע האלה שאימצתי לעצמי. סוג של ידיעה, שאין ביכולתי להוכיח אותה, שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. או שאולי זה פשוט הרוגע והיכולת לקבל את כל מה שהחיים יטילו עליי. כאילו אני בצבא, מכין עצמי ריגשית לכל אפשרות, מגלגל אות כל הגרועות שבהן בראשי. מדמיין את עצמי מתנהג, בוכה (כי זה מה שעושים שעצובים מאוד) ואחרי זה קם כמו חדש. גם בארץ הייתי עושה את זה. אולי הבכי הזה משחרר את כל הדברים הרעים שאני אוגר אצלי בפנים.
ייתכן שחוסר הביטחון המוחלט שלי, בשום דבר ובשום אדם, מתחיל לצקת יסודות חזקים לעובדה שכן יש דברים בטוחים ואני כן יכול לתת בעצמי אמון לגבי דברים מסוימים? או שמא חוסר הביטחון שלי פשוט משאיר אותי נע ונד על משטח מים שאני יודע שאם ארד מהסירה שלי אטבע בו?
המייל שההומו שלח לי, בעניין האמונה, חבט בי חזק במעיים. זה לא התוכן שלו אלא דווקא הדיאלוג שהוא מתאר בין פרופסור לסטודנט, הוא שהכה בי. חוסר היכולת שלי להתרכז או חוסר העניין שלי בו גרם לי לחשוב כמה קשה יהיה לי כשאחזור לארץ ואתחיל ללמוד. כך חודש לאחר תחילת הטיול זה פגע בי במכה. זה עומד להסתיים מתי שהוא. זה שקע לאיטו בתוך הלב והבנתי שכרגע אני לומד דברים חשובים לא פחות מבחינתי: יחסי אנוש, לאכול, לכבס, מקום לישון ובקיצור – לחיות.
23.12.2006 - Carretera Austral - El Calapate
loading map - please wait...