25.12.2007
קמנו בבוקר והתחלנו לסוע, בדממה.
הגברת כמובן, הייתה חייבת לדבר. ולספר קצת על עצמה. איך סיימה כיתה י”ב ובאה לבלות קצת בארץ, עם מחנה אימונים של קרב מגע. איך היא נהנת לרקוד, אבל הולכת ללמוד כלכלה בשנה הבאה באוניברסיטה כי “אבא שלי רוצה שאני אלמד משהו שאפשר לעבוד בה.” היא הייתה רוצה לעבוד בתור רקדנית, היא אפילו מלמדת כמה צעירות ריקוד, ואבא שלה דורש שתיקח כסף מהם, למרות שהיא לא רוצה.
איזה נחמד לשמוע חבר’ה צעירים מדברים על אהבה שלהם לאיזה תחביב, ועל אהבה באופן כללי, הם נותנים לך איזה שהיא הרגשה ששווה לחיות. כן, ואז אתה חוזר לעולם של המבוגרים, ומבין שאידאלים זה יפה מאוד אבל לא קונים איתם במכולת. אבל למה לקלקל לה את החוויה עם העובדות?
הגענו למערת הנטיפים.
מה?! סגור?
“לא, סתם משלמים למטה.”
הגענו למערת הנטיפים.
מה?! סגור?
“לא, סתם משלמים למטה.”
ניסיתי ללמד אותה לספור בעברית, כמו שאני למדתי לספור בספרדית. בקפיצות של עשר, ככה ירדנו לנו את כל הדרך למטה. אני חושב שהיו שם משהו כמו מאה ומשהו מדרגות.
הגענו לחנות, קניתי לנו כמה כרטיסים בזמן שהיא הלכה לשירותים. הסתובבנו לנו בחנות, היא מתלהבת מכל דבר ואני מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה שלא קונים פה דברים.
“איזה מזל אתה?”
איזה מזל אני? בתולה. ובאנגלית virgin. אז אמרתי לה –
אחרי זה הייתי צריך לקלף אותה מהריצפה, שעליה היא התגלגלה מרוב צחוק.
virgio, זה מזל בתולה באנגלית. ו-virgin זה סתם בתול או בתולה, ככה סתם. אני יודע ועכשיו גם אתם. ירדנו לנו לטייל במערה. ניסיתי להסביר את הגישה שעדיף שתצטלם מאשר שתצלם תמונות. את התמונות הרי אפשר לקנות באיזה אלבום מסכן, אבל אותה כשמאחוריה איזה נטיף עצום, את זה גברת. טוב את זה אפשר לעשות עם פוטושופ, אבל זאת לא הנקודה. סיימנו לנו את הסיור במערת הנטיפים (אבשלום, הרבה זמן לא הייתי שם. נגיד מכיתה ד’).
עלינו למעלה וספרנו שוב את המדרגות. נסענו לנו בדרכים היפות של הרי ירושלים, העדפתי את הדרך הזאת, אחרי שכבר “ראינו” את הכביש המהיר ירושלים תל אביב. סיפרתי לה על הרי ירושלים מה שידעתי, איך שתלו שם קק”ל את עצי האורן ודאגו לשבילי עפר בכדי למנוע את התפשטות האש.
איזה מזל אני? בתולה. ובאנגלית virgin. אז אמרתי לה –
אחרי זה הייתי צריך לקלף אותה מהריצפה, שעליה היא התגלגלה מרוב צחוק.
virgio, זה מזל בתולה באנגלית. ו-virgin זה סתם בתול או בתולה, ככה סתם. אני יודע ועכשיו גם אתם. ירדנו לנו לטייל במערה. ניסיתי להסביר את הגישה שעדיף שתצטלם מאשר שתצלם תמונות. את התמונות הרי אפשר לקנות באיזה אלבום מסכן, אבל אותה כשמאחוריה איזה נטיף עצום, את זה גברת. טוב את זה אפשר לעשות עם פוטושופ, אבל זאת לא הנקודה. סיימנו לנו את הסיור במערת הנטיפים (אבשלום, הרבה זמן לא הייתי שם. נגיד מכיתה ד’).
עלינו למעלה וספרנו שוב את המדרגות. נסענו לנו בדרכים היפות של הרי ירושלים, העדפתי את הדרך הזאת, אחרי שכבר “ראינו” את הכביש המהיר ירושלים תל אביב. סיפרתי לה על הרי ירושלים מה שידעתי, איך שתלו שם קק”ל את עצי האורן ודאגו לשבילי עפר בכדי למנוע את התפשטות האש.
“אז מה אתה אוהב לעשות?”
שום דבר, אני אחראי פרויקטים של המשפחה, כמו שאת רואה.
פעם אהבתי לצייר, אבל זה כשרון שעובר עם הזמן. נסענו לנו למסעדת שורש. הטענה שלי אימא שלי הייתה, שהבחור שם מכין שם את החומוס, אחראי לחומוסיה הראשונה של אבו גוש, הם גירשו אותו והוא הקים את החומוסיה של שורש. לכן, טענה, החומוס האמיתי מוכן שם.
את לא צימחונית נכון? שאלתי כשפתחתי את לה את הדלת.
“לא, אני אוהבת בשר.”
שום דבר, אני אחראי פרויקטים של המשפחה, כמו שאת רואה.
פעם אהבתי לצייר, אבל זה כשרון שעובר עם הזמן. נסענו לנו למסעדת שורש. הטענה שלי אימא שלי הייתה, שהבחור שם מכין שם את החומוס, אחראי לחומוסיה הראשונה של אבו גוש, הם גירשו אותו והוא הקים את החומוסיה של שורש. לכן, טענה, החומוס האמיתי מוכן שם.
את לא צימחונית נכון? שאלתי כשפתחתי את לה את הדלת.
“לא, אני אוהבת בשר.”
הזמנתי לי צלחת חומוס עם בשר, ואיכשהו הזמינה לעצמה הגברת עוף שלם מלא באורז.
ישבנו וטרפנו כמו זוג חזירים. אני חיסלתי את צלחת החומוס שלי בחמש דקות, בעוד היא נדרשת לכחצי שעה לחסל כמו ילדה טובה את כל כל העוף והאורז. דבר אחד שמתי לב כשאכלה. לא על הצורה שבה חתכה את העוף, או איך שאספה את האורז, או הצורה שבה טיפלה בסלט. כל מה שהצלחתי לשים לב אליו היה…
כוס אמק!
היא לועסת בפה סגור…
ישבנו וטרפנו כמו זוג חזירים. אני חיסלתי את צלחת החומוס שלי בחמש דקות, בעוד היא נדרשת לכחצי שעה לחסל כמו ילדה טובה את כל כל העוף והאורז. דבר אחד שמתי לב כשאכלה. לא על הצורה שבה חתכה את העוף, או איך שאספה את האורז, או הצורה שבה טיפלה בסלט. כל מה שהצלחתי לשים לב אליו היה…
כוס אמק!
היא לועסת בפה סגור…
זאת העובדה היחידה שהצלחתי לשים לב אליה זה שהיא לעסה בפה סגור.אתם צריכים להבין, שזה משהו שמסוגל להוציא אותי מדעתי בתוך שתייים וחצי שניות. זה נפל עליי באיזו ארוחת צהריים בכיתה ד’ בערך. אני מסתכל ימינה ואני מבין כמה רעש אחותי הגדולה עושה כשהיא לועסת, וכמה זה מוציא אותי מדעתי. מאותו רגע ועד היום הזה, אני מטיל טרור מוחלט בביתי. מונע מאימא שלי לפצח גרעינים, מאחותי הקטנה ללעוס מסטיקים, מאחותי הגדולה לאכול ומאבא שלי באופן כללי לחיות.
אחרי שהיא סיימה לאכול (בשקט מוחלט), שאל אותנו המלצר אם נרצה קפה או תה. הייתי צריך להסביר לה את נימוסי המקום, כלומר אחרי שהמלצר כמעט בכה מולנו כשהציעה לשלם על הקפה. זה מה שאמרתי לה והזמנתי לנו תה עם בקלוואה.
צפינו לנו באיזה סרט של נשיונל ג’אוגרפיק ודיברנו, כשברקע רצים פינגווינים, כשמחזיקים את הביצים בין הרגליים שלהם כדי שלא יקפאו.
“אני מאוד אוהבת גיאוגרפיה…” ומכאן נגלל סיפור ארוך על השנה האחרונה שלה בתיכון. כשאבא שלה דורש ממנה להצטיין והיא רבה אפילו עם המורה שלה, שהיה חבר טוב שלה. ובדרך רבה עם עוד כמה חברים וחברות טובות שלה. וכמו בכל סיפור אמריקאי טוב היא סיימה את זה בהצלחה וכולם יצאו לאיזה סיבוב בכרכרה של סינדרלה.
למדתי גם קצת על הבית שלה, או ליתר דיוק על הוילה שלה מה שהוביל אותי בכל פעם להצמיד את האצבע שלי לסנטר ולדחוף את הראש לאט כלפי מעלה, כסימן ברור של “אוי אוי, אם אני לא אטה את ראשי אחורה, אני עוד עלול לטבוע בתוך נהר הכסף שלי.” היא כמובן התעצבנה והמשיכה לספר על הפטיו העצום עם התוכיים שלה, חדר הכושר הפרטי שיש לה, ועל המשרתות ועל… עד שכמעט נפלתי אחורה עם הכיסא כי הראש שלי כבר היה כל כך מאחור.
למדתי גם קצת על הבית שלה, או ליתר דיוק על הוילה שלה מה שהוביל אותי בכל פעם להצמיד את האצבע שלי לסנטר ולדחוף את הראש לאט כלפי מעלה, כסימן ברור של “אוי אוי, אם אני לא אטה את ראשי אחורה, אני עוד עלול לטבוע בתוך נהר הכסף שלי.” היא כמובן התעצבנה והמשיכה לספר על הפטיו העצום עם התוכיים שלה, חדר הכושר הפרטי שיש לה, ועל המשרתות ועל… עד שכמעט נפלתי אחורה עם הכיסא כי הראש שלי כבר היה כל כך מאחור.
אחרי זה דיברנו לנו על אלוהים. היה שולחן נוסף במסעדה, איזו משפחה של עשרים ומשהו איש לערך, כשנעצו בנו מבטים כשאנחנו מדברים על הנושא הזה. אז מה, את אומרת שאין אלוהים?
“כן, אלוהים הוא איזה פיקציה. משהו בשביל שאנשים יאמינו שיש איזה שהוא ערך לחיים שלהם, משהו להאמין בו. בסופו של דבר, אנחנו כל כך קטנים וקשה לנו לקבל את זה, אז אנחנו ממציאים לנו איזה שהיא דמות כללית שיכולה לתת לנו איזה שהוא ערך לחיים שלנו. אני סתם חושבת שזה שטויות, ואני לא מאמינה בשום אלוהים, לא משנה איך קוראים לו.”
“כן, אלוהים הוא איזה פיקציה. משהו בשביל שאנשים יאמינו שיש איזה שהוא ערך לחיים שלהם, משהו להאמין בו. בסופו של דבר, אנחנו כל כך קטנים וקשה לנו לקבל את זה, אז אנחנו ממציאים לנו איזה שהיא דמות כללית שיכולה לתת לנו איזה שהוא ערך לחיים שלנו. אני סתם חושבת שזה שטויות, ואני לא מאמינה בשום אלוהים, לא משנה איך קוראים לו.”
הסכמתי איתה. עד לשלב מסוים של חיי, ואני מאמין בזה גם עכשיו. אבל אלוהים והדת לא יוצרו כי לאנשים היה קל. אני לא אומר שלגברת היו חיים קלים, אבל הבעיות האמיתיות בחיים הם דברים שאתה לא יכול לחשוב עליהם אפילו, דברים שלא יעלו גם בדמיון הפרוע ביותר שלך. אז כן, אנשים המציאו את אלוהים. מתי פעם אחרונה היית ירו עליך או שהיית בסכנת חיים כלשהי? מתי לאחרונה מישהו שאהבת או הכרת נפצע או מת? מתי בפעם האחרונה דאגת למישהו והבנת ששום דבר לא יציל אותו, אז מה כבר יכולה לעשות איזה שהיא תפילה קטנה? אין אטאיסטים בשוחות הקרב –
כשיורים עליך אתה מתפלל לשם האל הראשון שעולה במוחך.
לא אמרתי לה את זה, רק הנהנתי לי בראשי כשהמשיכה ופרשה בפני את הטענות שלה. גם היא תחווה צער ויגון, גם היא תקלל אל שהיא לא מאמינה בו. אבל יש לזה עוד זמן, זו בסך הכל חופשה והיא בסך הכל בת שבע עשרה (עוד מעט שמונה עשרה). יש דברים שבאים עם הזמן, היא תתבגר ותראה שזה מה שיש. אבל בוא נניח לזה ונחזור לבקלוואה שלנו.
לא אמרתי לה את זה, רק הנהנתי לי בראשי כשהמשיכה ופרשה בפני את הטענות שלה. גם היא תחווה צער ויגון, גם היא תקלל אל שהיא לא מאמינה בו. אבל יש לזה עוד זמן, זו בסך הכל חופשה והיא בסך הכל בת שבע עשרה (עוד מעט שמונה עשרה). יש דברים שבאים עם הזמן, היא תתבגר ותראה שזה מה שיש. אבל בוא נניח לזה ונחזור לבקלוואה שלנו.
פוצצנו את עצמנו עד לקצה גבול הקיבולת שלנו ואחרי שעיכלנו עלינו על הרכב ופתחנו את הרדיו רק כדי לשמוע על פיגוע ירי ביהודה שבו נהרגו שני מתנחלים. הבחורה שהייתה איתם התחבאה במערה וכך ניצלה.
אוי. אתה יודעת מה הם אמרו? שאלתי.
“לא, מאיפה אני אמורה לדעת מה הם אמרו?”
אוי. אתה יודעת מה הם אמרו? שאלתי.
“לא, מאיפה אני אמורה לדעת מה הם אמרו?”
טוב, צודקת. אבל זאת לא הייתה הנקודה. סיפרתי לה על הפיגוע והתגלגלנו לאט לאט על כביש 1 הבייתה, הכביש היה עמוס. והגברת התחילה להשתולל משמחה.
“עכשיו אתה רואה את האני המשוגעת.”
טוב, כאן סיפרה לי על אחותה הקטנה, הקתולית ואיך היא נהנת לשגע אותה. כלומר להגיד לה שהיא, הגברת, לסבית והן שתיהן המאהבות. איך היא נהנת לצפות בתגובה המבועתת של אחותה הקטנה – “לא, לא. זה אסור. זה אסור. אנחנו נשרף בגיהנום”.
היא ישבה כמה שניות בשקט והוסיפה “אתה יודע שאני בי – סקסואלית?”.
אושר.
“עכשיו אתה רואה את האני המשוגעת.”
טוב, כאן סיפרה לי על אחותה הקטנה, הקתולית ואיך היא נהנת לשגע אותה. כלומר להגיד לה שהיא, הגברת, לסבית והן שתיהן המאהבות. איך היא נהנת לצפות בתגובה המבועתת של אחותה הקטנה – “לא, לא. זה אסור. זה אסור. אנחנו נשרף בגיהנום”.
היא ישבה כמה שניות בשקט והוסיפה “אתה יודע שאני בי – סקסואלית?”.
אושר.
למרות העומס, עדיין היינו בתהליכי העיכול של הצהריים כשהגענו הבייתה.מהר מאוד גילינו שמכאן אנחנו נוסעים לנו לבת דודה שלי, שלה יש שלושה ילדים ואנחנו הולכים לחגוג לשניים להם יומהולדת משותף.