08.06.2007
זה לא שהחלטתי לחזור הבייתה, אבל יותר מדי איזכורים של חזרתה הבייתה של סרינה באטלר, גורמים לי לחשוב יותר על זה.
השלב הראשון בלימודי התרגום בתיכון, שבהם את הלומד יותר לזהות בעיות כדי להקל עליך את התרגום, הוא לימוד של פערים. ישנן כמה רמות כאלה של פערים.
הנמוך שבהם הוא פער התרבויות: לך תסביר לספרדי מה זה ל”ג בעומר. רמה אחת מתחת היא רמה, שלא מתעסקים בה בתרגום, לשם הדגמת והבהרת הבעיות מהסוג הזה. הרמה הזאת היא הפערים שבין אדם אחד למישנהו. לנו הבהירו את הנקודה המילה הכל כך ברורה כביכול – בית. אבל הבית שאתה חושב עליו הוא לא הבית שאני חושב עליו, ולא רק ברמה הפיזית של “זה הבית שלי וזה שלך”. זה פער שמתעלמים ממנו לחלוטין ברמה של תרגום ולמעשה בכל שימוש בשפה – שכן בלתי ניתן לגשר עליו.
הפעם הראשונה שחסרה לי תחושת הביתיות בבית שלי הייתה, למעשה, הפעם הראשונה שבה הייתי באמת לבדי בבית שלי. ההורים טסו עם אחי ואחותי הקטנים, אחותי מחותנת ואחי בצבא. אני לבד, רוחץ כלים. ופתאום אני מרגיש כאילו אני באבט”ש בקראוון מבודד ליד צופית.
בצבא זה לא קורה, לא לפי מיטב זיכרוני. הבסיס הוא תמיד בסיס, גם אם סגרת שבועיים ושבת בשטח. הבסיס הוא בסיס ולא בית. אבל בטיול, בטיול “הבית הוא איפה שהמוצ’ילה נמצאת” -כמו צב הנושא את ביתו על הגב. הבית הוא ההוסטל שבו אתה ישן, או שבו הפקדת את חפצייך לפני שיצאת לטרק (או התחנה המרכזית). ובכלליות המקום אליו אתה חוזר. הבית האמיתי הופך להיות “הארץ”. מתי אתה חוזר הבייתה?
כי זה הבית – המקום שאתה יודע שבסוף תחזור אליו. זה שמישהו יחייך אלייך כשתיכנס אליו, ולא רק כי משלמים לו טוב על זה. זה הבית – המקום שבו המשפחה נמצאת המקום שאתה מרגיש שייך אליו.
loading map - please wait...