15.06.2007
היום הזה הגיע.
ידעתי שהוא יגיע.
“אני לא ממהר, שיקרתי” פחדתי מזה.
“אני אחכה לאות”.
היום האות הגיע, בדיוק האות שציפיתי לו. “אתה יודע שבת דודה שלך כועסת כי לא התקשרת?”
אז התקשרתי, משפחה. אני בקושי מכיר אותה. כשאזרתי אומץ לבסוף לשאול אותה מה אימא שלה עושה, היא הביטה בי ושאלה “אתה לא אמור לדעת את זה?”. אמור, אמור, אבל אמור זה שם של נהר בצפון מזרח רוסיה. רגע, לאט.
אזרתי אומץ, התקשרתי אליה. פעם – אין מספר שכזה, פעמיים – מזכירה. פעם שלישית גלידה והיא ענתה. הוזמנתי לארוחת ערב. למזלי דילגתי על החלק הכי מביך מבחינתי בקטע הזה. המשפחתיות. הנחמדות המאולצת, הזו אל מישהו שאתה לא מכיר/ אוהב/ מתעניין בשלומו (אצלי זה היה הראשון). הצביעות הזו רק בגלל שמשפחה, לא כמו חברים, אי אפשר להחליף. לטוב ולרע. לנצח נצחים ולא יעזור בית דין (גם לא של הרבנות). כי אין פרידות.
והיא נתנה לי הרגשה… טוב זה קצת טיפשי, בכל זאת היא בת דודה מדרגה שניה. כן, מישהי שתמיד הגיעה מאמריקה לסעודת הסדר, צעירה, נאה, מעניינת ומגניבה. היא נתנה לי הרגשה – משפחתית. נו תיצחקו.
אכלנו, דיברנו, צחקנו. הם שניהם כמו זוג מאוהב. אני בכלל לא מרגיש נבוך . הוא מתחיל לגלות את התסמינים של אבא שלי לגבי ספרים (מדפים עם שלוש שורות, ערימה ליד המיטה, כפילויות של ספרים וכמובן סתם ספרים שדחופים לכל חור [כמובן, תגיד אימא שלי, זו נטייה גברית לדחוף דברים לכל חור]). מהנדס מכונות שבכלל מנהל את בנייתן. סתם זוג ניו יורקי, שעד שיצאתי משם שכחתי את זה לחלוטין, כי כמו כל עיר היא מורכבת מכל כך הרבה סוגי אנשים, ואז זה הכה בי – שזה כל הסיפור של משפחה.
וזה כל הסיפור לא צריך כוס יין, או איזה כוס יין ואיזה פרוסת לחם עם מלח. אלא פשוט את החברה הזו של אנשים שנוח לך איתם (כמו שעשיתי הרבה פעמים בדרום אמריקה), ולא ברכה שמבחינתך היא חסרת תוכן, רק מסורת סמלית.
loading map - please wait...