09.04.2007
על מדורה בפארק מדירי
בוליביה
אין ספק שהנסיעה במעלה הפאבלות על מונית – אופנוע היו הדבר המפחיד ביותר. קשה להסביר את זה למי שלא עלה אף פעם על אופנוע ואולי עוד יותר קשה למי שכן עלה על אופנוע. אתה מטפס במעלה רחובות תלולים שבקושי מספיקים למעבר רכב ומולך עומדים שני אוטובוסים שמנסים לתמרן ורגע אחרי אתה נמצא בין שניהם, כי הנהג שלך מחליט שיש מספיק מקום בין שניהם. אתה מחזיק את האופנוע מאחור, כי רק לבנות מותר להחזיק את הנהג, וזה רק ליפות שבינהן.
זה הכי מפחיד. לפחות עד שאתה עולה למטוס. מטוס ססנה קטן שמיועד לזוג אנשים ועכשיו יושבים בו טייס, שני צלמים, שני מורים, חבר שלך ואתה. טיסה. כבר היו לך הרבה כאלה בחיים, מה כבר הסיפור. ואז המדריך שלך פותח את הדלת וכל העסק חובט בך בפנים, תרתי משמע, הפעם אתה לא עומד לנחות עם המטוס. אתה הולך לקפוץ ממנו. למזלך יש לך מדריך שקופץ ומכיוון שאתה מחובר אליו מלפנים, אתה מגלה שאתה קפצת עוד לפניו, רק מה שנשאר זה לצרוח. אתה גם מבקש ממנו כמובן להחזיר אותך בחזרה למעלה, מזל ששאלת את זה בעברית ולא בדיוק מבין מה שאלת. “לא משנה”.
זה, באמת מפחיד. הכי מפחיד. עד הכלוב ברזל בגובה של 200 מטר מעל הקרקע. חבל גומי קשור לך לרגליים. אתה מזיין לבחור שליד את השכל בספנגליש שמערכת היחסים בינכם לא יכולה להימשך ככה ואתה חייב להיפרד ממנו, ללכת רחוק ומהר. הדלת נפתחת ובאותה שניה אתה מאבד את כל האומץ שהיה לך. כאן אף אחד לא דוחף אותך, אתה לא בדיוק מבין למה אתה מתחנן לחיבוק ממי שנמצא איתך בתוך הכלוב. למטה, מסתובבות נמלים קטנות שאתה יודע בדיוק מי אלה. 2 תאומות בנות 12 ואבא שלהם, בן 50 ומשהו. הם קפצו לפניך. אתה אוזר את מעט האומץ שיש לך בעקבות טענת המדריך שככל שמחכים זה יותר קשה. חושב את כל המחשבות על השניה הזאת ומפיל את עצמך קדימה. שניה אחרי זה, באה צרחה אינסטנקטיבית וסדרת קללות שלמרות שהן בשפת האם שלך עדיין מתבלבלות לך המילים.
זהו. אין. הכי, אבל הכי מפחיד בעולם. שום דבר כבר לא יכול להיות יותר מפחיד מזה. גם לא הדבר הפשוט ביותר, הטבעי ביותר, זה שאתה עושה כל יום.
כי הג’ונגל לא מפחיד. אתה הולך כל יום כמה שעות. המדריך והסבל-מתלמד מבשלים לך ומארגנים את המחנה. גם החיות לא בדיוק מפחידות, כלומר אם היינו פוגשים כמה בדרך. אבל מה שבאמת מפחיד אותי זה המוח שלי.
המוח שלי לא ישן בלילה. אין לו שום צורך לישון בלילה. אם הגוף קצת עייף הוא מבקש שינה אבל הראש….
הראש הופך לך עולמות. גורם לך לחלום על דברים שממזמן שכחת, מעלה זיכרונות של דברים שעדיין לא חווית. מערבב לך אירועים, מקומות, אנשים וזמנים. כמו איזה תבשיל פויקה שמונח כל הלילה בתוך הראש שלך.
אם זה היה סתם ככה, אז מילא. אבל המחשבה שבתוך כל הבלגן הזה שרץ לך משך כמה שעות בתוך הראש, הוא מייצג של התת מודע שלך. זה כבר לא פחד – אלא ממש תמצית הפחד. זה גורם לי לשקשק מכעס, בושה ובעיקר אימה. גם כשאני עומד מוקף חבורה של אנשים שאתה סומך עליהם בעיניים עצומות במקום שהגרוע ביותר שיקרה לך הוא שתרטב מגשם ותתייבש שעה מאוחר יותר.
זה מפחיד, זה פשוט מפחיד מה שיושב לך בראש. והלילה. הלילה תלך לישון מתנשף ורועד מהרגע שתרדם, כמה פעמיים שתרדם זה לא יעזור לך.
loading map - please wait...
לך תדע מה הוא יעשה לך בלילה
אולי המרחבים הפתוחים יעשו לך טוב
אולי פרויד צדק, זה הכל בגלל ההורים (או ההורים של ההורים של…)
והשקיעות..